פסק-דין בתיק ע"א 3583/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת שושנה אלמגור) מיום 2.9.04 (ת"א 58118/01 ות"א 14591/01) אשר קיבל תביעת את המערערת 1 (להלן: "דניה") לתשלום חוב בגין סחורה, וקיבל את תביעת המשיבה 2 (להלן: "מאור") לתשלום פיצוי בגין ביטול הסכם ההפצה.

1.                    רקע

• (א)        דניה היא חברה העוסקת בייצור ובייבוא של מוצרי קוסמטיקה. המשיב 1 (להלן: "קורט") עוסק בתחום מוצרי הקוסמטיקה שנים רבות.

• (ב)        בין השנים 1990-1995 שיווק קורט בעצמו את מוצרי דניה באיזור הצפון, והחל משנת 1996 עשה כן באמצעות מאור. בין הצדדים לא נכרת מעולם הסכם בכתב, אף על פי שהחליפו ביניהם טיוטות להסכם.

• (ג)         על פי ההתקשרות שבין הצדדים רכשה מאור את מוצרי דניה בהנחה של 20% ממחיר המחירון, ונוסף על כך קיבלה "בונוס" של שתי יחידות על כל רכישה של שתים-עשרה יחידות. תנאי התשלום היו שוטף+15+90 יום. היינו, בכל 15 לחודש שילמה מאור בעבור רכישת מוצרי החודש שחלף, בשיקים דחויים ל-90 יום.

• (ד)        בחודש פברואר 2001 הודיע המערער 2, מנהל דניה (להלן: "בן ששון"), כי החל מחודש אפריל 2001 תבוטל זכותה של מאור להפיץ את מוצרי דניה; בפועל בוטלה זכות ההפצה לאחר כחודש בלבד, בשל אי מתן שיקים בחודש מרץ 2001.

• (ה)        ביום 24.5.01 הגישה דניה תביעה לתשלום חוב בגין סחורה שסיפקה בסכום של 683,596 ש"ח (ת"א 58118/01). התביעה הוגשה גם נגד המשיבים 3-5, כערבים על פי שטר חוב בסכום של 50,000$ שעשה קורט (להלן: "הערבים").

• (ו)         מאור הגישה תביעה נגד המערערים שבה תבעה פיצוי בעבור ביטול זכות ההפצה ללא מתן שהות סבירה ממועד הודעת הביטול עד לביטול ההפצה בפועל (ת"א 14591/01). דניה הגישה תביעה שכנגד להשבת שווי מוצרים והטבות שקיבלה מאור, מבלי שהעבירה אותם לחנויות. עוד תבעה דניה נזקים בגין פגיעה במוניטין ובקצב גידול המכירות שלה.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

• (א)        בית המשפט קיבל את תביעתה של דניה לתשלום החוב בגין הסחורה, לאחר שקבע שאין חולק כי מאור רכשה מדניה מוצרים בסכום של 638,596 ש"ח. כמו כן  נקבע שמסכום זה יש לקזז סכומים ששילמה מאור במסגרת הליכי הביניים (157,750 ש"ח) ואת שווים של המוצרים שהשיבה לידי דניה והמוצרים שאותם סירבה דניה לקבל בסכום כולל של 132,987 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.4.01.

(ב)        עם זאת, דחה בית המשפט את תביעת דניה נגד הערבים בקובעו שתביעה שטרית זו מושתתת על שטר חוב שעשה קורט בשנת 1990, בערבות אוואל של הערבים. הואיל ואת החוב נושא התביעה יצרה מאור ולא קורט, הרי שהערבות השטרית שעליה חתמו הערבים אינה חלה על חובותיו של מי שאינו עושה השטר.

• (ג)         בית המשפט קיבל את תביעתה של מאור לפיצוי בגין הודעה מוקדמת, והעמיד את התקופה שבגינה יש לשלם פיצוי על פרק זמן של שנה. פרק זמן זה נקבע בהתחשב במספר גורמים: התקופה שבה שימש קורט מפיץ של דניה, הגידול במספר נקודות המכירה לעומת מספרן בתחילת הדרך, העובדה שמדובר בהפצת מוצרים שלגביהם קיימת תחרות קשה והשקעותיו של קורט, בין השקעותיו הכספיות ובין השקעותיו בעבודה. בית המשפט ציין שאין נפקות לטענת דניה כי מאור, בכוונה תחילה, רכשה מוצרים במהלך החודשים פברואר-מרץ 2001 ללא כוונה לשלם תמורתם, שכן מלכתחילה, ועוד בטרם הרכישה, היה על דניה לתת לקורט הודעה מוקדמת של שנה. בית המשפט דחה גם טענות אחרות שהעלתה דניה לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת, בנימוק שהן טענות סרק אשר נולדו רק לאחר שמאור הגישה את תביעתה נגד דניה; אף על פי שמדובר בטענות קשות בדבר תרמית, מעילה באמון, ופגיעה בשמה הטוב של דניה, לא הוזכרו טענות אלו, ולו ברמז, בהודעה המוקדמת שנתנה דניה למאור. נוסף על כך, אין זה מתקבל על הדעת שדניה הייתה נותנת למאור אורכה של חודשיים, וממשיכה ומוכרת לה מוצרים בשווי העולה על 600,000 ש"ח, ללא קבלת תמורה מיידית בעבורם, לו היו טענות אלו נכונות. את עדותו של בן ששון, בהקשר זה ובהקשרים אחרים, מצא בית המשפט בלתי מהימנה, וקבע שקיימות בה סתירות לא מעטות.

• (ד)        בית המשפט הוסיף ודן בטענות דניה בתביעה שכנגד, החופפות לאחדות מטענותיה בנושא קיצור תקופת ההודעה המוקדמת. טענת דניה שהעניקה למאור בונוסים לקידום מכירות שאותם התחייבה מאור להעביר לחנויות, נדחתה. דניה הסתמכה על טיוטת חוזה שלא נחתמה, ואשר לא הוכח כי הצדדים נהגו על פיה. גירסתה בהיבט זה גם אינה מתיישבת עם הנוהג בדבר חלוקת בונוסים בענף הקוסמטיקה, שבו משאיר היצרן לשיקול דעתו של הסוכן את אפשרות התמרון באשר לאופן חלוקת הבונוסים. נוהג זה הובהר בעדותם של שני עדים נטולי פניות, אשר עדותם נמצאה מהימנה. לנוכח האמור קבע בית המשפט שמאור לא היתה חייבת להעביר לחנויות את מלוא הבונוסים שקיבלה. בונוסים אלו היו חלק מהעסקה בין מאור ובין דניה, והשאלה האם להעבירם, כולם או מקצתם לחנויות, הייתה נתונה לשיקול דעתה העסקי של מאור.

• (ה)        שיקול דעת שכזה, כך נפסק, היה נתון למאור גם באשר למכירת מוצרים מעל מחיר המחירון. בית המשפט ציין כי הובאה דוגמה אחת בלבד למכירה שכזו, והסיק כי העלאתה מלמדת על נסיונה של דניה למצוא סיבות מן הגורן ומן היקב להפסקת הסכם ההפצה, בעוד שלמעשה נבעה הפסקתו משיקול כלכלי מסחרי שאינו קשור בהתנהגותה של מאור, אלא בהחלטתה של דניה לשווק בעצמה את מוצריה. בית המשפט דחה אף את טענת דניה בדבר משיכת יתר של טסטרים ומכירתם לחנויות, בקובעו כי דניה נמנעה מלהעיד אפילו עד אחד, כדי לתמוך בטענתה. גם טענתה בדבר פגיעה במוניטין לא הוכחה.

• (ו)         לנוכח האמור קבע בית המשפט שעל דניה לפצות את מאור בעבור ביטול הסכם ההפצה לתקופה של 11 חודשים, כאשר הבסיס לחישוב הפיצוי הוא עמלת ההפצה החודשית ברוטו, לפני ניתוק הקשר החוזי. בסך הכל חייב בית המשפט את דניה לשלם למאור סכום של 563,046 ש"ח (51,186 ש"ח X 11), בצירוף 50,000 ש"ח+ מע"מ, שכר טרחת עורך דין . התביעה נגד בן ששון נדחתה בהעדר עילה נגדו.

3.                    טענות המערערים

(א)        המערערים משיגים על קבלת תביעתה של מאור לתשלום פיצוי בגין הודעה מוקדמת. לטענתם, הפרה מאור את ההסכם הפרה יסודית ולכן לא היה מקום לחייבם בפיצוי כלשהו. גם סכום הפיצוי, כך נטען, מופרך ומוגזם שכן לא היה מקום לחייב בפיצוי בגין תקופה בת שנה, וכמו כן לא היה מקום לחשב הפיצוי על פי הכנסתה ברוטו של דניה.

• (ב)        המערערים משיגים גם על דחיית התביעה שכנגד. לטענתם, הוגשו לבית המשפט ראיות בכתב על ההסכמה בין דניה ומאור בנושא הבונוסים, ואף קורט עצמו הודה, הן בחקירתו, הן בתביעת הפיצוי אשר חושבה ללא הבונוסים, כי היה על מאור להעביר את כל הבונוסים לבעלי החנויות. לא היה מקום להסתמך בעניין זה על "נוהג כללי" הקיים, כביכול, בענף הקוסמטיקה, בהתבסס על עדותם של שני עדים בלבד. אשר לאי העברתם של הטסטרים לחנויות, טוענים המערערים כי בית המשפט התעלם מעדותו של מר עופר מדר, ומחשבוניות המס של מאור, המעידות על כך. הממצאים והמסקנות של בית המשפט בעניין הטסטרים, הבונוסים והמכירה שלא במחיר מחירון אינם מתיישבים - כך נטען -עם ההגיון והשכל הישר.

• (ג)         המערערים טוענים כי טעות נפלה מלפני בית המשפט גם באשר לקבלת תביעתה של דניה בסכום של 638,596 ש"ח, במקום 683,596 ש"ח. לא היה מקום לדחות את התביעה נגד הערבים, ולהתערב בקביעת שווי הסחורה שהוחזרה, לאחר שקורט הצהיר לפרוטוקול שהוא יקבל כל קביעה של דניה בדבר כמויות שהוחזרו.

• (ד)        נוסף על כך המערערים משיגים על חיובה של דניה בהוצאות בסכום מופרז, תוך התעלמות מתביעתה שהתקבלה במלואה. לטענתם, יש לחייב את המשיבים לשלם לבן ששון הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שכן התביעה נגדו נדחתה.